.png)
פחדים של ילדים נשמעים כך:
"אמאלה פרפר!" "הוא לא עושה כלום, זה רק פרפר"
״כלב!!!" ״אמא, תרימי אותי !"
״חתול! אמא, חתול!"
"אמאאא עכביש!"
"אלין, זה לא עכביש זה גוש קטן של שערות"
ליעד: "אמאאאאאאא אליןןןןןן!!!!!!!!!! אלין!!!"
אמא: "אליןןןןן הכל בסדר תישארי במעלית!!!"
ליעד צורח ומסתכל עליי בעיניים מפוחדות ועצובות כאילו אני המושיעה שלו ושלה.
אני מקללת ולא מבינה למה אין חיווי בקומה אם המעלית עולה או יורדת, אני מזמינה את המעלית שוב לקומה שלנו אבל מחליטה לרדת לכניסה כי סביר יותר שהיא לחצה על קומת כניסה.
אני מתגלגלת במדרגות באטרף עם 15 קילו על הידיים (ליעד), רואה את את השכנה שבדיוק נכנסה ללובי של הבניין והיא מנסה לנחם אותי שלבן הקטן שלה, בן שנה קרה אותו הדבר שבוע קודם,זה לא עזר. מחכים למטה בקומת כניסה והמעלית מסתבר עלתה לקומה חמישית ואז יורדת לקומה רביעית, שלישית וכניסה, אלין לא שם.
אני שומעת אותה בוכה ואני צורחת רק שתשמע שהיא לא לבד.
מפצירה בליעד להישאר עם השכנה ורצה במדרגות למעלה, ליעד רץ אחרי עם התיק שלו על הגב.
אני עולה לקומה ראשונה, היא לא שם.
ממשיכה לקומה שנייה, הדלת של חדר המדרגות נעולה.
מסתבר שהשכנה רצה אחריי צועקת לי שיש לה מפתח לקומה.
בדיעבד, יותר הגיוני היה לעלות כל קומה במעלית אבל האדרנלין בגוף בלבל את הכל.
תמיד הם יוצאים לפניי מהמעלית והם באמת יודעים לא ללחוץ על הכפתורים אבל בשבריר שנייה זה קרה. ליעד היה לפני והיא עמדה משמאלי והנחתי עליה יד כדי להוביל אותה החוצה אבל אז היא עקפה אותי בסיבוב, היא התכוונה ללחוץ ולצאת אבל בשנייה הזאת, המעלית נסגרה.
הבניין רעד מצרחות ותאמינו לי שהקול שלי מספיק צורם וגם של אלין (ירשה ממני משהו).
סיימנו בחיבוקים, נישוקים והתרגשות כאילו מה כבר קרה, עלינו לבית פירקנו שוקולד כדי להחזיר קצת איזון לגוף והתחלנו לצחוק.
אז שחושבים על זה מה כבר קרה? באמת כלום.
חוץ מפחד של הילדה כלום לא קרה, זה יותר מה יקרה.
הפחד שלי שהילדה הקטנה הזאת והכל כך פחדנית יקרה לה משהו מרוב הפחד.
הכי אבסורד שאם תתנו לה לטפס על מתקנים גבוהים, ליעד יעמוד למטה ויבכה מפחד שלא יקרה לה משהו.
המצב הזה, שמצד אחד אני יודעת שעוד שנייה אני לוקחת אותה אליי ומצד שני אני מרגישה את החוסר אונים והחוסר וודאות שלה מתסכל. מגוש שיערות היא מפחדת אז להישאר לבד במעלית?!
רציתי שהאדמה תבלע אותי מרוב ששמעתי את הפחד בקול שלה.
היא לא רצתה לדבר על זה אחר כך וגם שלא אספר לאף אחד, העיניים שלה התמלאו דמעות שהיא נזכרה בזה ומיד חיבקה אותי.
וככה היא קמה בבוקר, מבקשת שנחזיק לה יד במעלית עם דמעות בעיניים ומבטיחה שלא תעשה את זה שוב.
ואני חושבת: "את לא תעשי שוב? אני לא אעשה את זה שוב".
אני יודעת שצריך להכיל את הפחד, להבין אותו. אבל שבוע עבר וזה עדיין נשאר, הכניסה למעלית מלווה בפחד של שניהם שחס וחלילה לא תישאר שוב לבד או בעצם אף אחד, אפילו לא אני.
אתם צריכים לראות איך הוא מחזיק אותה חזק במעלית ומושך אותה החוצה.
ושכולנו בחוץ הם מסתכלים שהמעלית נסגרת הם משחררים את הידיים ומתמלאים תחושת הקלה.
חתיכת טראומה.