מתי בכיתם בפעם האחרונה עם הילדים שלכם


אני אתמול.

כמה דק אחרי שאלין וליעד נכנסו למיטה והיה שקט וכבר חשבתי שנרדמו,

ליעד קרא לי בכל חנוק מבכי.

הוא מתגעגע לאבא חשבתי. רצתי אליו.

נשכבתי לידו במיטה.

חיבקתי.

הוא התפרק מבכי.

ואז סיפר שהוא לא רוצה ללכת שוב ללונה פארק כי הוא ממש מפחד מהרכבת שדים.

התחלתי לדמוע איתו.

חיפשתי תירוץ לשחרר.

הוא נרגע.

חזרתי לסלון.

הוא קם אחריי.

נשכב לידי וחיבק אותי חזק.

שנינו התחלנו לבכות.

אני השתנקתי מבכי.

והוא שאל למה אני בוכה.

אז אמרתי שאני מתגעגעת לאבא.

ואז התחלתי לצחוק. וגם הוא.

ושנינו התמוגגנו מגעגועים, ספרנו את הימים.

והתפקענו מצחוק.

שנגמר הבכי עשינו סלפי.

לשלוח לאבא.

לפעמים מה שאנחנו צריכים כדי להתמלא מחדש זה רגעים כאלו.

להתחבר לנשמה הקטנה שלהם.

להבין שזה בסדר לבכות לידם.

ושהם ידעו שזה בסדר שאמא בוכה מגעגוע.

אז נכון, לרוב הכל קטן עלינו.

הכל מתוקתק. ואנחנו בשליטה מלאה.

אבל מותר לנו גם להישבר לידם.

לבכות שכל האיפור ימרח.

לקבל מהם כוחות ופרופורציות.

להיות לידם אנושיים ואותנטיים.

ואז לאסוף את עצמנו ולהמשיך מחר ליום חדש.

והנה כבר הגיע הבוקר. ובאמת מרגיש יותר טוב.



©כל הזכויות שמורות לריקי ברנר - בית מאמן